<h1>קונדריסין — משפטי החרם והנדוי והנזיפה</h1>
<h2>דף טו.</h2>
מנודה נוהג נדויו ברגל, ואסור לספר ולכבס, ואסור בנעילת הסנדל, וכן כתב הראב"ד ז"ל, ומ"מ יש חולקין ואומרין דמנודה מותר בנעילת הסנדל. ואין מזמנין עליו ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצרי' עשרה, ולא יושבין עמו בארבע אמות, ולאו דוקא יושב, אלא אפי' עומד אסור, ומכל מקום משמע לי דדוקא אסור הוא שישב תוך ד' אמותיו, אבל אי איהו קאי ויתיב, ואתי מנודה ומוחרם לדבר עמו לא מחייב איהו דיתיב במקומו להתרחק ממנו, ולא כל כמיניה לאסור לו מקומו. וזה שאמר דקאי בארבע אמות דידיה, רוצה לומ' העומד תוך ד' אמותיו (מהמנוד') [דהמנודה], אבל קדים איהו ואתי המנודה אצלו לא קאי איהו בד' אמות מהמנוד', אדרב' המנוד' קאי ויתיב תוך ד' אמותיו, וכדומה לזה כתב הר"ן ז"ל בחדושיו פ"ק דבב' מציע' [י' ע"א], ז"ל וא"ת א"כ למה הצריכו חכמי' לתקן משיכה ומסיר' בסימטא, יקנה בד' אמות, י"ל דלא אמרו בד' אמות אלא כשעומ' ונתנו לו בתוך ד' אמותיו, הא קדם כלי לא זכה לו, לפי שמקומו של כלי קנוי הוא לבעל הכלי, עד כאן, וכן כתב בפרק (הקומץ) [הזורק בגיטין] בפי' ההלכו', ומהא שמעינן שכל הקודם לבא בד' אמו' זכה בהן, [ואין] לחבירו הבא אח"כ (ל)זכות בהן כלל, עד כאן לר"ן ז"ל בפי' ההלכו'. ואסור ליכנס בבית המוחרם בעודו בבית, דד' אמות הן מפני שהן חצרו, ואם כן כל שכן שאסור לעמוד בביתו שהוא חצירו בודאי. ונראה לי דארבע אמות שאמרו שאסור לישב עם המנודה והמוחרם הטעם דארבע אמות הוו חצירו של מוחרם, ולכך הם יכולים לאוסרן לנו, דאוסר אדם נכסיו על חבירו, וגם הרמב"ם ז"ל כתב בפר' י"ז מהלכות גזלה ואבידה [ה"י] וארבע אמות של אדם כחצרו לענין מציאה, עד כאן. ונראה לי גם כן דארבע אמות אלו הוא באמצען, ר"ל שהמוחרם והמנודה תופס ארבע אמות והוא באמצען, (ודין) [ודיו] שנרחיק ממנו שתי אמות, דב' אמות לכל צד הוא תופס, אלא שהר"ז ז"ל כתב בעירובין דכל אמות שאמרו בכל מקום הם שמונה, והוא באמצען, ונמצא שצריך להרחיק ממנו ארבע אמות לכל צד. וכבר כתבתי ממה שנראה לי במסכת עירובין בפ' מי שהוציאוהו בפסק י"ד, אלא שהואיל ונפק מפומיה דמר, יש לחוש לדבריו ולהתרחק מהן ארבע אמות לכל צד. ונראה לי שארבע אמות שאמרו למוחרם תפסי אפי' ברשות הרבים, אע"ג דבמציאה לא אמרו ארבע אמות אלא בסימטא או בשדה הפקר, משום דשאני גבי מציאה דתקנתא דרבנן היא משום דדחקי ביה רבים (ומיעכבן) [ומיערבן] ארבע אמות דידהו ואתו לאנצויי, אבל גבי מוחרם אפי' ברשות הרבים תפסי ארבע אמותיו, כמו שאמרו בגט (ובעזוב) [ובעירוב], אבל בשום מקום לא תקנו ד' אמו' בשדה חבירו, הילכך מוחרם אינו אסור ארבע אמותיו אלא ברשות הרבים, או בסימטא או בשדה הפקר, אבל לא ברשות אחר, ר"ל בבית שום אדם, כך נראה לי. ויש לעיין ארבע אמו' שהוזכרו גבי מוחרם אי אמרינן דאפי' מהלך תופס ד' אמותיו או דוקא יושב או עומד, לפי שראיתי לראב"ד ז"ל כתב גבי מציאה דאין ארבע אמות קונות אלא בעומד, אבל במהלך לא, וצ"ע. ומכל מקום דעת הראב"ד ז"ל שאדם יכול לנדות את חבירו ולמעט בדינו שיוכלו לעמוד תוך ד' אמותיו, שכך כתב ואם רצו לייסר אותו ולא ינצל מן הנדוי, יכלו למעט בימי נדויו בתחלת נדויו, כגו' שיאמרו יהא בנדוי יום או יומים, והיו בני אדם מותרין עמו באכילה ובשתייה, אלא שאין יושבי' עמו בבית הכנס' ולא בדרכים, הכל כמו שירצו ויראו למעט או לרבות מעתה יש לנו לפרש כי מה שאמרו בדיני המנודה שאסור לישב עמו ולאכול עמו ואסור לספר ולכבס ואסור בנעילת הסנדל ושאר ספיקו' [ש]יש עליו, הכל אינו אלא במנודה סתם, או שאמרו כך יהא בנדוי חוץ מדבר פלו' ופלו' כי למה שהוציאו מן הנדוי הרי הוא מותר ולשאר כל הדברים הרי הוא מנודה גמו', אבל אם פרטו את נדויו ואמרו יהא בנדוי לכך וכך, לדבר פלו' ופלו', לימים כך וכך, הכל כפירושם, אין עליו מכל אסו' המנודה אלא מה שפרטו ולזמן שפרשו, עכ"ל הרב ז"ל. ודברים מתמיהים הם בעיני, דבשלמ' חומרא שיוכלו להוסיף עליו גמרי' הא מילת' מאורו ארור יושביה שיכולין ב"ד להחרי' אפי' האוכל עמו אעפ"י שמדינא אין כאן חרם אלא איסור, אלא להקל מעליו ממה שהו' בדינו, מ"ל לרב ז"ל האי, וכן נמי לפי שיכולין להוסיף עליו חומרות ממה שכתו' ואריב עמם ואקלל' ואכה מהם ואמרטם וכתוב הן למות הן לשרושי הן לענש(י) נכסין ולאסורין, אלא להקל עליו ממה שהוא חייב מדינא, מנין לנו. וכן כתבו מקצת שהקונס עצמו לדבר הרשו' בחרם, כגון אם לא יפרע ליום פלו' כך וכך, שיהיה מוחרם, דלאו כל כמיניה לנדות לעצמו לכל העולם, וכן כת' הרב ר' חסדאי כר' גבי שטר הטבחים שחברו עצמם לעשות שותפות מאומנותם וקנסו עצמ' שאם יפרדו תוך הזמן שיהיו מוחרמים, ונשבעו לקיים שותפותן, ונשאל הרב על זה, והשיב זה לשונו, אלא מה שאמרו שהיו מוחרמי' בדין השטר בכל חומרותיו ובכל איומיו, בזה יש לדון, שאם השבועה נעשית באחרונה כדרך של שטר, נמצא שהנדוי והחרם קבלוהו לדבר הרשות ולתנאים שבינם לבינם, ולא לדבר מצוה, לפי' לאו כל כמיניהו לנדות את עצמם לכל העולם ואין אנו זקוקין להתנהג עמהם מכח נדויים כלל, וכדקימ' לן [ט"ז ע"א] מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב, והכוונה לגדול ממנו, ואעפ"י שהוא קצת [עבירה], אחר שאינו לעבירה גמורה ומילי דשמי', ואעפ"י שסוף סוף אלו שעברו בתנאם עברו ג"כ על השבועה, כיון שבשע' שקבלו נדויי' לא נעשה אלא לדבר הרשו', שהרי עדיין לא נשבעו, אין כח בידם להזקיקנו לנהוג עמהם, וזה ברור, ע"כ. וגם כן זה דעת הר"ן ז"ל בתשובה. ואין זה דין ברור בעיני, שכיון שסוף סוף מוחרם הוא מקבלתו תכף אנו חייבין להתרחק ממנו, שכך דינו של מוחרם, שנאמ' יושביה, ואחר שהוא מוחרם, מאי איכפת לן אם הוא מוחרם על דבר מצוה אם לאו. ומה שכתב הרב ז"ל דלאו כל כמיניה לנדות את עצמם לכל העולם, יש לעיין ולמה, שהרי ד' אמותיו שלו הם (וחצריהם) [וחצירו הם], כדאמרינן גבי גיטין [ע"ח ע"א] וגבי מציאה [י' ע"א] וגבי עירוב דאמר רבא הנותן עירובו יש לו ד' אמות [עירובין ל"ב ע"ב], והילכך כיון דשלו הם יכול לאסור נכסיו לכל העולם, ואע"ג דאיפשר דאין אדם יכול לאסור ארבע אמותיו ברשות הרבים, אפי' הכי לענין זה עשאום כשלו משום חומרת החרם. ואל תתמה ותאמר והיאך אפשר שיהיו שלו לחצאים, דלקולא מצינו כיוצא בזה גבי עירוב, וכ"ש שנאמ' כן לחומרא, דאמרי' בעירובין [בפ'] בכל מערבין, חוץ לעבורה של עיר נמי, כיון דאמר רבא הנותן עירובו יש לו ד' אמות הויא ליה רשות היחיד ורשו' היחיד עולה עד לרקיע, וכת' רש"י ז"ל דאע"ג דמשוי ליה רשות היחיד לגבי קניית עירוב לאו רשות היחיד גמורה היא שלא יוכל להוציא מחוצה להן לתוכן, דהא לאו מחיצות אינהו ולא חלוק רשות, מי' לענין אי הוי הוא וערובו במקום א' הוי רשות א', והרי אתה רואה שאע"פ שאמרו שהנותן עירובו ד' אמות לאו שלו הן לגמרי, ואפ"ה רואין אותה כאלו הן שלו לגבי עירוב, בנדון שלפנינו ג"כ דד' אמות אינם של אדם לגמרי שיוכלו לאסור אותם לחבירו, אפ"ה לגבי מוחרם רואין כאלו הם שלו לגמרי, והילכך אפי' קבל החרם לדבר הרשות חייב כל אדם להתרחק מהם כדין מוחרם, שנאמ' אורו ארור יושביה. ומה שהביא הרב ראיה מההיא דאמרי' מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב, אין נדון דומה לראיה, דהתם מיירי בתלמיד שנדה לכבודו, וכיון דלכבודו נדה, רבנן הניחו מקום לרב, ואמרו דלאו כל כמיניה לתלמיד לנדות לרב, אלא הרב אינו מתנהג עמו כמנודה, וה"ה לגדול ממנו, דכיון שהמנדה לא נדה אלא לכבודו, ומדינא אינו מוחרם, אלא מפני כבודו התירו לו לנדות, לא רצו שהגדול מהמנ(ו)דה יהיה בכלל, דדי לו לתלמי' שינדה לבני גילו ולקטנים ממנו, אבל זה שקבל על עצמו שאם יעבור על שבועתו שיהיה מוחרם לכל ישראל, אעפ"י שהשטר כתוב בסוף ונשבעו פלו' ופלו', ואפי' שלא יהיה שם שבועה כלל אלא שעשו תנאי להתחבר בקנס חרם ועברו על תנאם, כיון דמדינא מוחרמים איך יאמר הרב שלא נתחייב להבדל ממנו. ועוד דנ"ל דמנודה לתלמיד מנודה לכ"ע חוץ מרבו, שמפני שהיה לו לחלק כבוד לרבו אמרו שאין נדויו נדוי לגבי הרב, הא לכ"ע נדויו נדוי ואע"פ שגדולים ממנו, והראיה דאמרינן בגמ' מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב, לרב הוא דאינו מנודה הא לכ"ע מנודה, ומדאמר סתם לכ"ע, ש"מ דמנודה הוא אפי' לגדול ממנו, ועוד דדוקא בנדוי אמרו, הא בחרם דחמירי מוחרם לתלמיד מוחרם לרב ומוחרם לעיר אחרת מוחרם לעירו, לפי שאין מחרימין משום כבוד בעלמא, הילכך הטבחים שהיו מוחרמין משום קנס, אפי' שלא נשבעו אלא שקבלו חרם על עצמם אם יעברו על תנאם, ועברו, הוו מוחרמים לכל העולם בכל חומרי חרם ואלה ושמתא, כך נ"ל. ומה שאמרו מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו הוי טעמ' מפני שלא נדוהו אלא לכבודם, מפני שזלזל בהם, ודבר הלמד מענינו הוא, דקתני מנודה לעיר אחרת גבי תלמיד שנדה, מה התם שנדה לכבודו אף בעיר אחרת שנדו, דוקא שנדו לכבודם, וכיון שהוא אינו כפוף להם לא הוה להם לנדויי, אלא שיודיעו לבני עירו והם ינדוהו, והילכך הוו בני עיר אחרת כתלמיד שאינו מנדה לרבו, הם הכי נמי בני עיר אחרת אין מנדין אותו לעירו, אבל מנודה לעירו שזלזל בכבודם היו אפקרו' טפי, וכיון שהוא כפוף להם בדין הוא שינדו אותו ולכך חמיר נדויים דהוי לכולי עלמא, הא נדוהו לדבר עבירה או לממונא, מנודה לעיר אחרת מנודה לעירו, ואין צריך לומר חרם דחמיר, כנ"ל. ומנודה שאמרו שצריך להרחיק ממנו ארבע אמות, יש שכתבו שבניו ובני ביתו מותרין, דהא אשכחן [סנהדרין ס"ח ע"א] בהורקנוס בנו של ר' אליעזר שהיה חולץ תפילין, וכן מדאבעיא לן [להלן ט"ו ע"ב] מנודה מהו בתשמיש המטה, ואי בני ביתו אסורי', פשיטא דאסור, דהא אפי' ק[י]רוב אסור, אלא ש"מ שבניו ובני ביתו מותרין, ויש שחולקין ודחו ראיות אלו, ואמרו שר' אליעזר שאני, שהניחוהו לו רבנן כדי לשמשו, ומה שהביא ראיה מדאבעיא לן מנודה בתשמיש המטה, כבר דחה ראיה זו הר"ן ז"ל בחידושיו דאפילו אם תמצא לומ' דאשתו חייבת לנהוג בו נדוי משכחת לה לההיא בעיא במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו, ואפילו הכי הוא עצמו מנודה הוא, ואם איתא דמנודה אסור בתשמיש המטה, הוא עצמו אסור בכך אע"פ שאשתו מותרת. ושאלו מקמי מר יהודאי אבל מנודה מהו להברותו, ולא פשט להם כלום, ופשט (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל ומיהו כיון שאין יושבין בארבע אמותיו שלו אין עושין לו שורה ואין מברכין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים שכל [ש]הוא כבוד לחיים אין עושין לאבל מנודה, וכן נראה לי במנודה שמת שדינו כמאבד לעצמו ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין שאין עושין לו כבוד, ולא עוד אלא שמבזין אותו, כדאמרי' סוקלין את ארונו, אבל כבוד של חיים עושין לאבלים, עומדין בשורה ומנחמין, והיינו דאמר [סנהדרין שם] בפטירתו של ר' אליעזר הגדול הותר הנדר, לומר שאינו כשאר המנודין שמתו, שלא להספיד ולקרוע ולסקול ארון, לפי שהיה רב שלהן וחייבין לנהוג בו כבוד, ומורא רבך כמורא שמים [באבות פ"ד מי"ב], ולא עשו כן אלא כדי שיחזור בו, שלא ירבו מחלוקות בישראל, והני מילי לאפקרותא ועובר על דברי חכמים, אבל לממונא כיון שמת פטור מגזרתם, ואין סוקלין את ארונו ומספידין אותו כראוי לו, עכ"ל רמב"ן (בפרק) [בספר] תורת האדם. וכתב הרשב"א ז"ל מי שנדוהו על שהוא עבריין ופירש מדרכי צבור ומת בנדויו סוקלין את ארונו, ולא כסקילת עכן, אלא מניחין אבן על ארונו, כדגרסי' בפ' ואלו מגלחין, ואין מתעסקין בהספד[ו] ואין מלוין אותו ואין הקרובים לובשים שחורים אלא לבנים, וכדגרסינן באבל רבתי [פ"ב] כל הפורשין מדרכי צבור אין מתעסקין עמהם לכל דבר, אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפין, ואוכלין ושותין ושמחים שאבדו שונאיו של מקום, ועל זה אמר [תהלים קל"ט] הלא משנאיך ה' אשנא וגו', ומ"מ ישראל מתעסקין בקבורתם, ואם חזר בו אע"פ שלא התירו נדויו מתעסקין עמו לכל דבר, דההוא צורבא מרבנן דהוה [סנו שומעניה (להלן י"ז ע"א)], (דשמתיה ר') [ושמתיה רב] יהודה, ולא שרו שמתיה ומת, ובעו למעייליה למערתא דחסידי ולמערתא דדייני וקבלוה מערתא דדייני, ע"כ לרב ז"ל בתשובה. ומנודה אינו חייב בעטיפת הראש, ואבעיא בגמ' מנודה מהו בתפלין, ועלתה בתיקו, וכתב הרי"ף ז"ל דכל הני תיקו דאיתאמור בהאי עניינא הוי תיקו דרבנן ואזלי בהו לקולא. ומנודה מותר בשאלת שלום, ומותר בד"ת, דתניא מנודה שונה ושונין לו, נשכר ונשכרין לו, ויש אומ' ה"מ לממונא ולאפקרו', אבל למילי דשמיא אסור לקרות בתורה. ומותרין בני אדם לדבר עם המנודה, דכיון דנשכר ונשכרין לו, א"א שלא ידברו אחרים עמו והוא עמהם, וה"ה למוחרם, שהרי אמרו אבל עושה לו חנות קטנה כדי פרנסתו, ואמר אביי זבוני מיא בפקתא דערבות, וכיון דזבין מיא מכלל דמותר לדבר עמו והוא מותר לדבר עמהם ברחוק ד' אמות, ומ"מ דוקא זבוני מיא שהוא סחורה קטנה שאינה צריכא משא ומתן, וכתבו בתוספות צריך עיון אמאי נקט להאי אומנות, ושמא אתא לאשמועינן שלא ירבה בסחורה רק כדי מזונותיו (בפרסום) [בצמצום], ע"כ, ואפי' יש לו מה יאכל מותר לעשות כדי מזונותיו, כך נראה לי. ומנודה אינו חייב בקריעה, דאבעיא בגמרא ועלה בתיקו, ותיקו דרבנן לקולא. ואינו חייב בכפיית המטה, דאבעיא בגמ' [ט"ו ע"ב] ועלתה בתיקו. ומותר בעשיית מלאכה, ומותר ברחיצה, ויש שכתבו שמותר בנעילת הסנדל ויש שחולקין, כמו שכתבנו למעלה. ומותר בתשמיש המטה, ומשלח קרבנותיו. יתר עליו המוחרם שאינו שונה לאחרים ואין שונין לו, אבל שונה הוא לעצמו, כדי שלא יפסיד מתלמודו, ואין נשכר ואין נשכרין לו, ואין נושאין ונותנין עמו אלא מעט כדי פרנסתו, וכן יראה שהמוחרם אסור בנעילת הסנדל אפי' למאן דשרי במנודה, (ולפי') [וילפי'] הא מילת' [מ]דר' אליעזר [ב"מ נ"ט ע"ב] כשברכוהו חביריו ובא ר' עקיבא והודיעו, שחלץ מנעליו וישב לו ע"ג קרקע, אלמא אסור בנעילת הסנדל, דודאי הא דר' אליעזר (חכם) [חרם] הוה דלשון ברכוהו (כסוי) [כנוי] לקללה, שהוא החרם, ומ"ה חלץ מנעליו, דאלו נדוי היה, אפשר שלא היה חולץ, ומ"ה נשמט וישב על גבי קרקע, משום כפיית המטה. וכן נמי במקצת נוסחי נמצא שם וקרע את בגדיו, ומשמע דמוחרם חייב בקריעה, ואלו מנודה אינו חייב לקרוע, אלא ודאי ברכוהו כנוי לחרם, ומ"ה נהג בכל החומרות הללו שאינם במנודה, והרמב"ם ז"ל בפ"ז הלכות ת"ת [ה"ה] לא חייב למוחרם לא לחלוץ ולא כפיית המטה ולא קריעה, אבל הראב"ד ז"ל דמוחרם חייב לחלוץ מנעליו. כתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' [ה"ד] מהו המנהג שינהוג המנודה בעצמו ושנוהגין עמו, מנודה אסור לספר ולכבס (דאבל) [כאבל] כל ימי נדויו, ואין מזמנין עליו ולא כוללין אותו בי' לכל דבר שצריך י', ולא יושבין עמו בד' אמות, אבל שונה הוא לאחרים וכו'.
<h2>דף טז.</h2>
אמר רבא מנא לן דשדדינן שליח מבי דינא ומזמנינן לדינא, דכתי' [במדבר ט"ז] ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך וגו'. לקמיה גברא רבא פלוניא, דכתי' לפני ה', פי' שאם יש בב"ד איש מומחה צריך לחלוק לו ולהזמינו בשמו, משום כבודו, דכתי' לפני ה' ולא אמר לפנינו, שהרי משה היה ב"ד עם השם יתעלה. את ופלניא, דכתי' אתה והם ואהרן, פירוש שמזמינין לדין התובע והנתבע. ומנא לן דקבעינן זימנא, דכתי' מחר. זימנא בתר זימנא, דכתי' [ירמיה מ"ו] קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד, אעפ"י שלא בא נבוכדנצר ליום המועד, לא הקפיד עליו הכתוב, כיון דבא אח"כ. ומנא לן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואמר, דלא מחזי כלישנא בישא, דכתי' [במדבר ט"ז] העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה. ומנין ידע זה משה, אלא שהשליח ספר אליו. ומנא לן דמשמתינן, דכתיב [שופטים ה'] אורו מרוז. הכי סברא ליה גברא רבא פלניא, דכתי' אמר מלאך ה', פי' בשעה שמנדין צריך שיאמר השליח המנדה וצריך שיזכיר שם המיוחד שבב"ד. ומנא לן דמחמרינן, דכתי' אורו ארור, כלומר שאי מחזי לב"ד דלא די ליה בנדוי מחרימי' אותו. דאכיל ושתיה בהדיה וקאי בארבע אמות דידיה, דכתי' יושביה, דאי מחזי לב"ד להחרי' כל מי שיאכל עם המנודה או עם המוחרם או מי שעומד תוך ארבע אמות דידיה הרשות בידם. ומנא לן דפרטינן חטאיה, דכתי' כי לא באו לעזרת ה', ואמ' עולא בד' מאה שפרי שמתי' ברק למרוז, פי' שבשעת הנדוי צריך לפרסם החטא שבעבורו מנדין אותו כדי שישמעו ויראו הנשארים. איכא דאמרי גברא רבא הוה, פי' מרוז, ואיכא דאמרי ככבא הוה, פי' נראה לי שצדיק גמור היה, שהצדיקים נמשלים לככבים, וקמ"ל שאין ראוי להחניף אדם בדין, ואפילו צדיק גמור שראוי לנדותו מנדין אותו ואין חולקין לו כבוד, דאין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה', וקרא ה"ק משמים נלחמו, הככבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא, פי' שאר הצדיקים הלכו למלחמה, ולכך היה לו למרוז לילך ולא הלך, ולכך נדהו והחרים אותו. ומנא לן דמפקרינן נכסי, דכתי' [עזרא י'] וכל אשר לא יבא בעצת הזקנים והשרים יחרם כל רכושו. ומנא לן דנצינן ומחינן (וליצינן) [וליטינן] ותלשינן שער, דכתי' ואריב עמם ואקללם ואכה מהם ואמרטם. ומנא לן דכפתינן ואסרינן, דכתי' הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין. מאי לשרושי, אמר רב יהודה הרדפה, מאי הרדפה, אמר רב פפא נצבא דקני, פי' שקושרים (אותו בקנים) [הקנים] זו לזו, וחובשי' אותו בתוכן כדי שלא יעמוד בבית האסורין בריוח, כענין הסדן, ויש שגורסין מאי הרדפה כי האי דאמר רב יהודה משמיה דרב מנדין לאלתר ושונין לאחר שלשים יום ומחרימין לאחר ששים יום, פי' שמרדפין אותו באיומים לחזור ולנדותו, ואע"ג דכל זמן שלא התירוהו אינו מותר ועומד בנדויו, אפי' הכי כדי לאיימו (ולהפסידו) [ולהפחידו] ולהענישו מנדין אותו שנית, ואחר כך מחרימין אותו. מהכא משמע שיש כח לב"ד לנדות ולהחרים ולהכות ולהפקיר נכסים, ולנדות ולהחרים מי שיאכל עם המנודה או מי שיעמוד עמו תוך ארבע אמות, אע"ג דמנודה, האוכל עמו אע"ג דעבד איסורא אינו חייב נדוי, מכל מקום רשאין ב"ד לעשות לפנים משורת הדין, וכן רשאין לנדות מי שאינו חייב נדוי ולהחרים מי שאינו חייב חרם כדי לאיים ולעשות סייג לתורה, ובפי' אמרו ביבמות [צ' ע"ב] דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, דגרסינן בפרק האשה רבה, אמר ר' אליעזר בן יעקב [שמעתי] שב"ד מכין ועונשין שלא מן התור', ולא לעבור עליה אלא לעשות סייג לתורה, ומעשה באדם אחד שרכב [על] סוס בשבת בשני יונים והביאוהו לב"ד וסקלוהו, לא מפני שהיה ראוי לכך אלא שהשעה צריכא לכך, ושוב מעשה באדם א' שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לב"ד וסקלוהו, לא מפני שהיה ראוי לכך אלא שהשע' צריכא לכך, ואסיקנא מיגדר מילתא שאני. וכן מוסיפין בענין החרם והנדוי עצמו לתקוע בשופרות ועם נודות נפוחי' ובמטה ונרות דלוקות, וכן מוסיפין בו שלא יזדמן בג' ולא יתפלל בי' ולא יקברו לו מת ואפי' המת קטן או שנולד אחר הנדוי ולא ימולו לו בן, הכל לאיים עליו הענין, וכדי לבער החטאים מן הארץ, שנאמ' [דברים י"ג] ובערת הרע מקרבך, ונאמ' [תהלים ק"ד] יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם וגו'. וכן רשאי החכם לנדות לכל מי שיזלזל בכבודו, כמו שיתבאר למטה, וכן כל אדם רשאי לנדות חבירו כשעובר על דברי חכמים, ואין צריך לומר כשעובר על דברי תורה, ותלמיד שנדה לכבודו נדויו נדוי, והכל יתבאר למטה (בשער הרביעי). וכת' הרמב"ן ז"ל במשפט החרם שלו שחרם שהחרים מלך ישראל או סנהדרין במעמד רוב ישראל, הרי העובר עליו חייב מיתה, ורשאין המלך או הסנהדרין להמית אותו, וזהו כדין של יהושע שדן עכן בדיני נפשות [יהושע ז'], וכן שאול שהיה רוצה להמית יהונתן [ש"א י"ד], וכן ישראל בימי פלגש בגבעה הרגו אנשי יבש גלעד [שופטים כ"א], לפי שעברו על החרם ונתחייבו מיתה, ויהונתן שוגג (הוא) [היה], שאם לא כן לא היה ניצול, וזהו שאמר התרגום [שמואל שם] ארי קדם [ה'] גלי (די בשלא) [דבשלו] (עבר) [עבד] יומא דין, ולכך ויפדו העם את יהונתן וגו'.
על כ"ד דברים מנדין בין איש בין אשה. ואלו הן. א.גהמבזה את החכם, ואף כי אחרי מותו, בין רבו בין שאינו רבו, והוא שראוי להורות ויגע בתורה. והוא במסכת (סוטה) [עדיות (פ"ה מ"ו)] אין משקין את הגיורת ובפ(י)' מי שמתו [ברכות י"ט ע"א]. ב.גהמבזה שליח ב"ד, דשלוחו של אדם כמותו. ג.גהקורא לחבירו עבד [קידושין כ"ח ע"א]. ד.גהמזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, ואין צריך לומ' מדברי תורה, והוא בפ' זה בורר [סנהדרין כ"ו ע"ב] הנהו קבוראי. ה.גמי ששלחו לו ב"ד וקבעו לו זמן ולא בא. ו.גמי שלא קבל עליו את הדין, מנדין אותו עד שיתן [ב"ק קי"ג ע"א]. ז.גמי שיש בידו דבר המזיק, כגון [כלב] רע או סולם רעוע מנדים אותו עד שיסיר הזיקו, בפ"ק דקמא [ט"ו ע"ב] ובשלהי אלו נערות [כתובות מ"א ע"ב]. ח.גהמוכר קרקע שלו לגוי, מנדין אותו עד שיקבל כל אונס שיבא מן הגוי לישר' חברו בעל המצר, והיא בהגוזל זוטא [ב"ק קי"ד ע"א]. ט.גהמעיד על ישראל בערכאות הגוים והוצי' ממנו בעדותו ממון שלא בדין ישראל, מנדין אותו עד שישלם, בפ' (הנזיר) [הנזכר (ב"ק קי"ג ע"ב)]. י.גטבח כהן שאינו מפריש מתנות ונותנן לכהן אחר, מנדין אותו עד שיתן, והוא בפ' הזרוע והלחיים [חולין קל"ב ע"ב]. יא.גהמחלל י"ט שני של גליות, אע"פ שהוא מנהג אבותינו, בפ' מקום שנהגו [פסחים נ"ב ע"א]. יב.גהעושה מלאכה בערב הפסח אחר חצות [שם נ' ע"ב]. יג.גהמזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי, בנדרים [ז' ע"ב]. יד.גהמביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ או כעין קדשים, והיא בשלהי פ' י"ט שחל [ביצה כ"ג ע"א]. טו.גהמביא את הרבים לידי חילול השם. בירוש' שלח ליה שמעון בן שטח במסכת תעניות פ"ג [ה"י]. טז.גהמחשב שנים וקובע חדשים [ב]חוצה לארץ, והיא במסכת ברכות פ' הרואה [ס"ג ע"א]. יז.גמכש[י]ל את העור, והיא באלו מגלחין [י"ז ע"א]. יח.גהמעכב את הרבים מלעשות מצוה, והיא בירושלמי בפ' ואלו מגלחין [ה"א]. יט.גטבח שיצאת טרפה מתחת ידו, והיא בסנהדרין בפ' זה בורר [כ"ה ע"א]. כ.גטבח שלא בדק סכינו לפני ת"ח, והיא בפ"ק חולין [י"ח ע"א]. כא.גהמקשה עצמו לדעת, והיא בנדה פ"ב [י"ג ע"ב]. כב.גמי שגירש את אשתו ועשה עמה שותפות בינו לבינה או משא ומתן המביאין לו ליזקק זה את זה, כשיבואו שניהם לב"ד מנדין אותם, והיא בפ' ב' דכתובות [כ"ח ע"א], ועיקרה במסכת שמחות [פ"ב הי"ד]. כג.גחכם ששמועתו רעה, והיא בפ' ואלו מגלחין [י"ז ע"א]. כד.גהמנדה מי שאינו חייב נדוי, והיא בפ' הנז' ריש לקיש הוה מנטר פרדסא. ומלבד אלו הכ"ד מצינו במקומות אחרי', והם, מי שעושה קלים וחמורים או ג"ר לעקור דבר מן התורה, או שואל דבר שאי איפשר, והיא בהקומץ רבה [מנחות ל"ז ע"א]. והמגיס דעתו כלפי שמים, מעובדא דחוני המעגל. וכן מי שיש לו ערעור עם חבירו בדבר אחד ומסר אותו דבר למלך או לשופט, דמשמתינן ליה עד דמייתי ליה וקיימי בבי דינא, והיא בהגוזל זוטא [ב"ק קי"ז ע"א]. וכן ת"ח שמחזיק במחלוקת כנגד הרבים שמנדין אותו כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל, ומייתי לה בפ' הזהב [ב"מ נ"ט ע"ב] תנורו של עכנאי. ובסוף פ"ק שבת [י"ט ע"ב] איכא אחרינא, ההוא תלמידא דאורי בחרתא דארגיז כר' שמעון, שמתיה רב המנונא משום דבאתריה דרב לא איבעיא ליה למעבד הכי. ובסוף פ' מציאת האשה [כתובות ס"ט ע"א] איכא אחרינא, ובשמתא להוי מאן דלא יימר ליה ענן ענן ממקרקעי או מטלטלי. ובפ"[ק] קדושי' [כ"ה ע"א] נמי איכ' אחרי' סבי דניזפ' לא אתו לפרקי דרב חסדא א"ל רב המנונא זיל צנעינהו. ובפ' ר' אליעזר דמילה [שבת ק"ל ע"א] איכ' אחרינא, קרבי ליה רישא דטווסא בחלבא, א"ל אמאי לא תשמתינהו. וביבמו' פ' בתר' [קכ"א ע"א] דההוא גברא דטבע באגמא דסמקי ושריא רב שילה לדביתהו, אמר ליה רב לשמואל תא לשמתיה, ובפ' אלו מגלחין [כ"ז ע"ב] איכא נמי אחרינא, מת בעיר בני העיר אסורין בעשית מלאכה, וכו', חזה הנך אנשי דקא עבידי עבידתא, אמר להו הנך אנשי בשמתא. והמזלזל בנטילת ידים, והיא במסכת עדויות [פ"ה מ"ו] את מי נדו את ר' אליעזר בן הנר שפקפק בנטילת ידים. ובירושלמי [מו"ק פ"ג ה"א] העושה דבר שלא כשורה צריך נדוי. וכן בבבל שאין דנין דיני קנסות [ב"ק פ"ד ע"ב], כתב הרי"ף ז"ל למנהג ב' ישיבות שמנדין אותו עד דמפייס בעל דינו, והגאוני' כתבו אחרת, אומן המכוין מלאכתו במועד דאמרינן [לעיל י"ב ע"ב] שתאבד ואין המלאכה שלו, וממון אין לו לקונסו בכדי שוייה, שקונסין אותו בשמתא ובנדוי.
אמרינן בגמ', ההוא טבחא דאתפקר ברב טובי, אמרו אביי ורבנן לשמתי, לסוף אזל פייסי' וכו', מהכא משמע שחכם מנדה לכבודו, וכן תלמיד, דאמר רב הונא תלמיד שנדה נדויו נדוי, דתניא מנודה לרב מנודה לתלמיד, מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב, מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל, מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא, מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת, מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו, לרב הוא דאינו מנודה הא לכולי עלמ' מנודה, למאי, אילימ' למילי דשמיא והא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה', אלא לאו לכבוד עצמו, ש"מ דתלמיד שנדה לכבודו נדויו נדוי, אלא שאינו מנוד' לרב. ומ"מ משמע שהרב והתלמיד ונשיא לא יוכלו להחרים מי שזלזל בכבודם דדוקא נדוי אמרו ודי בכך, אבל חרם לא מצינו, ומ"מ אחרים ששמעו שהוא מזלזל בכבוד חכם או תלמיד אותם אחרים יכולין להחרימו, דמילי דשמיא הוו וקרוב לחלול השם, ועל כן השומעין יכולין להחרימו. וצריך שיזהר התלמיד שלא ינדהו לפני הרב, אלא אם כן רבו חולק לו כבוד, ואם לאו ועשה כן הרי הוא כמפקיר ברבו וצריך נדוי. ויש מי שכתב דשאמרינן מנודה לרב מנודה לתלמיד, דוקא לתלמיד ולכל בני החבורה כלה, אבל לכ"ע לא, דא"כ מה בין נשיא לרב, אלא שהרב שנדה מנוד' לכל חבורתו, ונשיא שנדה מנודה לכל ישראל. וכן נמי כתב הראב"ד ז"ל מנודה לעיר אחרת שמנודה לשאר עיירו' חוץ מעירו, דוק' בהנהו דשוו בדיד', אבל בעדיפין מינה לא, ולדידי לא ניחא לי בהכי, דהא אמרו מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו, משמ' דהא בשאר עיירו' מנודה, ולא פלגו רבנן, ואנן היכי נפלוג. וכן מי שמנוד' לרב שאמרו שאינו מנודה לכל ישראל, לא משמע לי הכי, דכיון דהאי אתפקר בחכם וחייב בנדוי, למה לא יהא נדוי לכל ישראל, הלכך נראה לי דברים כפשטן, דמנודה לעירו מנודה לכל שאר עיירות שבעולם אפי' דעדיפין מיניה, אבל מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו, אבל לשאר עיירות מנודה, בין דעדיפין מינה ואין צריך לומ' דזוטרן מינה, וכן הרב שנדה לכבודו, כיון דבר נדוי הוא דאיתפקר ביה וראוי לנדותו, מנודה לכל ישראל, וכן התלמיד שנדה לכבודו כיון דחייב נדוי הוא נדויו נדוי לכל ישראל, אלא שהיה לו לחלוק כבוד לרבו שינדהו הוא, וכיון שלא חלק לו כבוד, אמרו שאין נדויו נדוי לגבי הרב, אבל לכל ישראל הוי מנודה, והראיה דאמרינן בגמ' מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב הא לכ"ע מנודה, (וכתב) [וכ"ת] ומה בין רב לנשיא, נראה לי איכא, דמנודה לכל ישראל מנודה לרב ומנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא, וטעמא דהא נשיא לגבי [דידן] כרב ואנן תלמידי דידיה אנן, והלכך דין נשיא לכל ישראל כתלמיד לרב, דמנודה לרב מנודה לכל ישראל ומנודה לתלמיד אף על פי שמנודה לכל ישראל אינו מנודה לרב, וכן גבי נשיא אעפ"י שנדוהו כל ישראל אינו מנודה לנשיא וכשהוא נדהו מנודה לכל ישראל. ברם צריך הוא למידע כשאמרו מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא, וכן מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב, דוק' שנדוהו לכבוד בעלמא, שביזה תלמיד חכם או ביזה לכל ישראל, אבל מי שנדוהו על שאר דברים שחייבין עליהן נדוי, אעפ"י שהמנדה קטן מישראל חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נדוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנדוהו בשבילו ויתירו לו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' ת"ת פ"ו הי"ד].
ומי שנדוהו וחייב נדוי ועמד ל' יום בנדויו ולא בקש שיתירוהו אלא עומד במרדו, חייב מלקות, דהכי אמ' בגמ' קדושין פ"ק רב מנגיד על דחיילא עליה שמת' תלתין יומין, ויש שפסקו טעמ' הכי מדתנ' דבי אליהו כל שחלה עליו שמתא יום א' חלה עליו מלמעלה ל' יום שני ימים חלה עליו מלמעלה ס' יום וכן עד ל' יום כיון שחלה עליו ל' יום מלמטה שוב אין לו היתר מלמעלה ואין לו הפרה, אמנם יש חולקי' ופוסקי' כנהרדעי דרב לא מנגיד אלא המקדש בביאה משום פריצותא.
הוי יודע דאע"ג דאמרי' לעיל [מו"ק ט"ז ע"א] דטוט אסר [וטוט שרי], והיכא דפייסיה לבעל דיניה מתירין אותו מיד, דוקא שלא זלזל בנדויו ובחרמו, אלא עמד כמו מוחרם או מנודה, אבל אם זלזל בחרמו ובנדויו צריך לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר קודם שיתירוהו, כמו שאמרו [נדרים כ' ע"א] בנדרים ובנזירות, אלא אם כן הוא שוגג, דאז לא זלזל בחרם, וכן כתב הר"ן ז"ל בתשובה וז"ל אבל מ"מ יש לספק ולומ' שלא להתיר נדויו עד שינהוג נדוי שלשים יום, כיון שהקל בו ועבר עליו, אלא אם כן יראה למתירין שהוא שוגג בזה ולא היה סבור שיהא חייב לנהוג כדין מנודה, וא"כ אם יקבל עליו נדוי ראוי להתירו לאלתר, ע"כ לשונו, ונ"ל דהוא הדין אם הוא אנוס, כגון שלא היה יכול לנהוג נדויו, שא"כ יודע הדבר שהוא נוהג נדוי ויהיה חייב למלכו' מיתה, ואז אנוס הוא, ולא זלזל בחרם אם לא נהג נדויו, שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וג"ע וש"ד. וכן דנתי אני בא' שהיה חשוד ששכר גוי להכות את חברו, והכהו הגוי בהדרת פניו, ולא נודע לקהל בבירור מי היה המסבב, והחרימו כל מי שסיבב הדבר הרע ההוא, אח"כ נודע ע"י גוי ובאמתלאות מי היה, אך לא בעדות ברורה, ואח"כ נתפשר החשוד עם בעל ריבו ע"י חתון, אך כל הימים מחזיק בדבריו שמעולם לא היה המסבב, ולהסיר מכשול חלינו פניו שינהוג בדין מוחרם ואח"כ נתי' אותו, ולא רצה, כי אמר בלבו שמא יבא הדבר לפרסום ויודע, וע"כ היה טוען שמעולם הוא לא היה מסבב ולא היה נכשל בחרם, ואני כי יראתי ממכשול הקהל, אמרתי שיתירוהו שלא בפניו ובלא ל' יום, לפי שהוא לא זלזל בחרם אלא מפני הסכנה, כי ירא שיבא הדבר לפני החצר, ולכך לא רצה להראות עצמו שהוא מוחרם, אע"ג דאמרינן [נדרים ז' ע"ב] נדהו בפניו אין מתירין אלא בפניו, ההיא משום חשדא היא, כמו שכתבנו למעלה, ואם כן יודיעוהו אחר ההיתר, וכן עשו. ומה שאמרתי צריך לנהוג איסו' כימי' אשר נהג בהם היתר, כדתני' [נדרים כ' ע"א] מי שנדר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהו' האיסו' כימים שנהג בהם ההיתר, בד"א בנזירו' מועט', ר"ל שלא נכשל בנדרו יותר מל' יום, אבל בנזירו' מרובה, ר"ל שנכשל בנזירותו יותר (ממ') [מל'] יום, כיון שינהוג האיסור ל' יום, וכתבו בשם הראב"ד ז"ל דהא דאמרי' שבנזירו' מרובה ל' יום אעפ"י שנהגו איסור כמה ימי', דוק' בנזירו' שסתמו כשיעור הזה, אבל נדרי' אפי' נכשל כמה, צרי' שינהוג אסו' כימי' שנהג בהם היתר, ויש חולקי' עליו שאין מחמירי' יותר בנדרי' שאין בהן קרבן מנזירו' שיש בו קרבן, וכנ"ל, דודאי כיון שהביאו בגמ' גבי נדרי', ש"מ חדא דינא אית להו, וכן נהגנו.
אמר אמימר הילכתא הני בתלתא דמשמתיה אתו בתלתא אחרין ושרו, א"ל רב אשי לאמימר והא תניא א' מן התלמידים שנדה ומת חלקו אינו מופר, מאי לאו אינו מופר כלל, לא דאתו בתלת' אחריני ושרו, פי' שאם מת אחד מהם יקחו אחר מן השוק שכנגדו ויהיה עמהם ויתירוהו, או שנאמ' אחרים יתירו לגמרי מי בעי' תלתא דחשיבי כוותיהו, כדאמרי' [י"ז ע"א] בההוא [מ]רבנן דשמתיה רב יהודה, ליכא דלישרי לך זיל לגבי נשיאה דלישרי לך, וכן משמע מעובדא דריש לקיש, דשמתיה ההוא גברא, ומשום דלא ידיע ליה מי הוה, אמרו ליה זיל לגבי נשיאה, מ"מ משמ' (דהכ') [מהכא] דבעי' גברי דשקילי דמנדי', והיינו שכשאינו יודע מי נדהו ילך לו אצל נשיא, דמסתמ' נשיא עדיף. וכתב הראב"ד ז"ל נ"ל שכל אותם בני אדם שנמלכו בהם בשעת השמת' והסכימו עמהם גם הם נחשבים מהמשמתים, וכשיתירוהו צריכין שיהיו בשעת ההיתר או בני אדם כנגדם וחשובי' כמותם. ושלשה שנדו ומת אחד מהם אם נתן רשות לחבריו (מנדין) [מתירין] אותו השנים ואם לאו אין (מנדין) [מתירין] אותו, ונ"ל דדוק' מת א' מהם ונשארו השנים, ואז השנים מתירין אותו ברשות המת, אבל מתו השנים ונתנו הרשות שניהם לאחד [לא], דאל"כ לשמעי' ג' שנדו ומתו ב' מהם, ומדנקט בא', שמ' מינה דוק' אחד, דכיון שנשאר רוב מנין והוא נתן רשות להם דיו, אבל איפכ' לא, כנ"ל. ומ"מ ג' שנדו אע"ג דשמתוה בהדדי, לא צריכי לכנופיה כולהו תלתא לשרויי, אלא כל אחד ואחד מפר את חלקו בביתו בפני עצמו ודיו בהכי, וז"ש בגמ' כל א' וא' מפר את חלקו.
גרסי' בנדרים אמ' ר' אילא אמ' רב נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו, נדהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו, יש שפרשו דכיון שבפניו נדהו אלים נדוייה ולא מעיקר' אלא בפניו, דומיא דמאי דאמרינן בפ' השולח [גיטין ל"ג ע"ב] כל מילתא דאיתעבדא באפי בי עשרה צריכי בי עשרה למשליפיה, ולהאי פרושא אם התירו אינו מותר, ועיקר פרושא דמשום חשדא הוא, דאי(ן) מתירין [לו] (ל)שלא בפניו, פעמי' שיתירוהו והמנודה לא ידע, וכשלא ינהגו בו נדוי יבא לחשדן, אבל כשנדהו שלא בפניו ליכא חשדא, שאף הוא סובר שמא התירוהו שלא בפניו כשם שנדוהו שלא בפניו, וזה כאות' שאמר[ו] בפ' ר' אליעזר [נדרים ס"ה ע"א] המודר הנאה מחבירו [בפניו] (ו)אין מתירין לו אלא בפניו, ומפרש בירוש' [שם פ"ה ה"ד] דטעמ' משום חשדא, ולפי זה כל שהודיעוהו דליכא חשדא מתירין לו שלא בפניו, וכל שהתירוהו נמי אעפ"י שלא הודיעוהו מות' בדיעב', אמנם רמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות ת"ת [הי"ג] כתבה להא כפשטא, משמ' דסבירא ליה כפי' קמא. ומתירין את החרם ואת הנדוי אפי' במקום הרב, ותלמיד שנדה לכבודו יכול להתיר לבדו אפי' במקום רבו, וכן כתב הרמב"ם ז"ל [פ"ז הלכ' ת"ת ה"ז].
גרסינן בנדרים פירקא קמ' אמר רב יוסף נדוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתיר לו, לפי שאפשר שבשליחות המקום נתנדה ולכך צריך עשרה להתירו ששכינה עמהם, והוא דמתנו אבל תנו ולא מתנו לא ואי ליכא דמתנו אפי' תנו, ואי לא ליזיל וליתיב על פרשת דרכי' ויהיב שלמא לבי י' עד דמקלע ליה [עשרה] דגמרי הלכת', פי' שמתוך שאלו הי' יחזרו לו שלום יגינו עליו מן היסורין, עד דמקלען ליה י' דגמרינן הלכתא, ואפי' ידע מאן שמתיה צריך י', דשמא אותו שנדהו לשמותי שויוה שליח, למשרי ליה לא שויוה שליח, ואפי' שמתיה בחלמא ושרו ליה בחלמא צריך י' למשרי, מאי טעמ' כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים, ושמא ההיתר מהדברים ההם, הלכך בין האי ובין האי צריך עשרה, וכתב הר"ן ז"ל וצ"ע במי שנדהו בחלומו (אין) [אם] צריך לנהוג ככל דין המנודה, וכתב ומסתברא לי דאע"ג דאמרינן הכא דמי שנדוהו בחלו' צריך היתר, אין ללמוד מכאן למי שנדר בחלום שיהא צריך היתר, דהכא היינו טעמ' משום דאמ' ליה שמן השמי' נדוהו, מה שאין לומ' כן בנדר, אלא שראיתי לרשב"א בתשובה שמעשה בא בפניו והצריכו היתר. והר"מ ז"ל כתב בפ"ז מהלכו' ת"ת [הי"ב] מי שנדוהו בחלום אפי' ידע מי נדהו צריך עשרה בני אדם ששונין הלכו' להתירו מנדויו, ואם לא מצא טורח אחריהם עד פרסה, לא מצא מתירין י' ששונין משנה, לא מצא מתירין לו אפי' י' שאינן יודעין לקרו', לא מצא במקומו י' מתירין לו אפי' ג', ע"כ.
וכתב הרא"ש ז"ל הפרש יש בין כשהמנדין עצמן מתירין, או אחרים בלא ידיעת המנדין, כגון שמתו המנדין או שהלכו למדינת הים, (שהמתירין) [שהמנדין] עצמן מותרין להתיר אם עשו מקצת תשובה, או כשלא ראו שחזר לעבירה אע"ג דלא ידיע להו אי עשה תשובה מעלייתא, מפני שעל דעתם נתנדה ועל דעתם יותר, אבל אחרי' אין מתירין לו לעולם עד שיחזור בו חזרה גמורה. וכיצד מתירין הנדוי או החרם, אומ' לו שרוי לך ומחול לך, ואם התירוה שלא בפניו אומרין פלו' שרוי לו מחול לו, ובכמ' מתירין החרם או הנדוי, בג' אפי' הדיוטות, דכי היכי דג' הדיוטות מתירין את הנדר במקום שאין מומחה, ה"נ מתירין את הנדוי במקום שאין מומחה, (בנדוי) [דנדוי] נמי נדר הוא, דהא אמרינן בסוף ד' מיתות [סנהדרין ס"ח ע"א] בעובדא דר' אליעזר הותר הנדר, אלמ' נדוי נמי נדר מקרי, וכן דעת רמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' ת"ת [ה"ז], וכן יחיד מומחה מתיר את הנדוי ואת החרם ואע"ג דהוא לא נדה ולא החרים. ומ"מ (אין) [אם] המנדין ג' או ד' או רבים אין יחיד מומחה מתי' אותו דבעינן אחרים שיתירו כמו המנדין, כמו שכתבנו למעלה. ומצאתי כתוב בשם הראב"ד ז"ל שהשיב לחכמי גילי שאין חרם כשבועה לענין היתר ואין צריך שאלה לחכם אך צריך שיהיו שם כל הנמנים בחרם והם עצמן יתירו.
אין נזיפה פחות מז' ימים, ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר, [במדבר י"ב] ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם ז' ימים, איני [והא ר' שמעון] ברבי ובר קפר' הוו יתבי וקא גרסי וקשי' להו שמעת', אמ' לי' ר' שמעון בר' לבר קפר' דבר זה צריך ר', א"ל מה ר' אומר בזה, אזל א"ל לאבוה ואיקפד, אתא בר קפר' לאיתחזויי ליה, א"ל בר קפר' איני מכירך מעולם, ידע דנקיט מילת' אדעתי', נהג נזיפ' בנפשי' ל' יומי, א"כ היכי אמרת דנזיפ' ז', ותירץ נשיא שאני, פי' דנזיפת נשיא ל'. ונזיפ' דידהו ז'. ונזיפ' דידן חדא יומ', כי הא דשמואל ומר עוקבא כי הוו יתבי וגרסי הוו יתבי מר עוקבא קמי דשמואל ברחו' ד' אמו', פי' דמר עוקב' תלמיד הוה לגבי שמואל, אלא שהוא היה אב ב"ד, וכי הוו יתבי בדינא הוה יתיב שמואל קמיה דמר עוקב', לפי שמר עוקב' היה אב ב"ד, ולפי' היה נוהג כבו' למר עוקבא בשעה שיושב בדין, והוו חייקי ליה דוכת' דמר עוקב' צפת' (ויתבי) [ויתיב] כי היכי דלשתמעין מיליה, פי' כדי שיהיו דברי מר עוקב' נשמעי', אעפ"י שהיה שם שמואל היו חוקקין לו מקום מסויים כדי שיהיו דבריו נשמעי', וכל יומ' ויומ' הוה מלוי ליה מר עוקב' לשמואל עד אושפיזה, פי' עד ביתו כתלמי' לרב, יומ' חדא אטרוד מר עוקבא בדינא, הוה קא אזיל שמואל בתרי' עד דמטא לביתי', א"ל לא נהגא לך לישרי לי מר בתיגראי, דבר שמואל למר עוקב' כתלמיד לפני רבו וחלש דעתי' על שהלך אחריו הפך המנהג, ידע דנקי' ביה מילת' בגויה, נהג נזיפות בנפשי' חדא יומא. נמצא ג' מיני נזיפות הן, לנשיא ל' יום, נזיפה דידהו ז' יום, נזיפה שלנו יום א'. ובכולהו תלת' מיני נזיפה לא אמרי' מקצת היום ככלו, אלא צריך לנהו' כלם ימי' שלמים. וענין הנזיפה, שהוא עומ' מוכלם ומבוייש בביתו ומתחבא בין בני אדם ואינו עומד בגילוי הראש וממעט בדיבורו ובעסקיו כמו שהוא נזוף ומרוחק מגדול ממנו, וצריך שיראה עצמו דואג ועצב, אבל אינו נוהג בשאר דיני מנוד', ואין צריך שירחקו בני אדם ממנו לא באכיל' ולא בשתיי' ולא בישיב', ואינו אסור בשאלת שלו, ואינו חייב בעטיפה, ומותר בגיהוץ ובנעיל' הסנדל ואין בו שום דין מדיני מנודה ומוחר', אלא שמשמע לי שאסו' בתספור' באותו יום דאין מתאנח ועצב לספר ולגל', גם הנזיפה אינה צריכ' היתר, שלא מצינו לבר קפ' ולמר עוקב' שהוצרכו להתירו. ונמצא בעניני' אלו כמה דרכים אחרי' וכמה סברו', ובפרט להרא"ש ז"ל כת' שחרם הנשיא י"ב חדש, כמו שנשתנית נזיפתו אה"נ חרמו, ואינו נראה לי. וביררתי הדרכים שנראו לי כמו שסייעוני מן השמים.
תנו רבנן אין נדוי פחות מל' יום ואין נזיפה פחו' מז', אמר רב חסדא נדוי שלנו כנזיפה שלהם ונזיפה שלהם שבעה וכו', מהכא משמע שאין נדוי פחות מל' יום לדידהו, ולדידן ז' ימים, ונפקא מינה דאי חכם נדהו משום כבודו, והלך לו, אין מתירין אותו עד לאחר ל' יום לדידהו, ולדידן ז', אחר הזמן הזה כיון דהלך לו מסתמא ניחא ליה שיתירוהו אחר זה הזמן, ונמצא לדידן מתירי' אותו אחר ז', וכן משמע עיקר, דהא בהדיא אמרי' בגמ' ונדוי שלנו כנזיפה שלהם, דהוי ז', משמע דהכי הלכתא, אלא שתמהתי שלא ראיתי לראשונים ז"ל פסקו דנדוי שלנו (דין) [דיו] בז' והם פסקו דנזיפה שלנו יום א' אע"ג דנזיפה דידהו ז', וכיון שפסקו שחלוקה נזיפתם מנזיפתנו אה"נ ראוי לחלוק בנדוי שלנו לשלהם, הילכך אע"ג דנדוי ל' יום נדוי שלנו ז', ונפק' מינה דחכם שנדה לכבודו והלך לו, מסתמ' מתירי' אותו אחר ז' מיד, וכן נ"ל (דדוק') [דנפקא] מינה במי שעומד במרדו וראוי לנדותו פעם שנית שמנדין לאלתר ושונין אחר ז' ומחרימין לאחר י"ד, דהא בהא תליא, כן נ"ל להלכה, אבל לא למעשה, מפני שלא ראיתי לא' מן הראשונים כתב כדברי. וה"מ נדוי, אבל חרם אפי' דידן הוי ל', וכן כתב הרא"ש ז"ל. ומ"מ כשאמרו סתם נדוי ל' יום, או ז' לדידן, ה"מ דלא פייסיה, אבל אם נדהו ואזל ופייסיה לחכם או לבעל דיניה מתירין אותו מיד, אי מפייס, דאמרי' בגמרא ההוא טבחא דאיתפקר ברב טובי בר רב מתנא, אמרו ליה אביי ורבנן לשמתיה מר, שמתיה, לסוף אזל פייסי', אמר היכי לעביד, לשרי ליה לא חל עליה נדוי ל' יום, לא לשריה ליה הא בעו רבנן למיזל, והוה סבירא ליה לאביי שלא יוכלו אחרים להתירו, (א"ל רב) [אמר לרב] חייא בר אבין מידי שמיע לך בהא, א"ל הכי אמ' רב תחליפא בר אבימי טוט אסר וטוט שרי, פי' בשופר נדוהו ובשופר יכולין להתיר אותו מיד, א"ל ה"מ לממונא, אבל לאפקרותא עד דחיילא שמתיה עליה תלתין יומין, אלמ' קסבר אביי הני תלתה דשמתיה לא אתו תלתא אחריני ושרו, פי' מדקאמר קא בעו רבנן למיזל ושוב לא יוכלו להתירו, ש"מ דסביר' לי' דא"א לאחריני שיתירוהו, וכת' הרי"ף ז"ל דליתא לדאביי אלא מכיון דמפייס ליה לבעל דיניה לאלתר שרינן ליה, והכי מוכח מההיא איתתא [עי' נדרים ז' ע"ב] דאפיקה שם שמים לבטלה ושמתוה לאלתר והתירוה לאלתר באנפה, ואמרי' ש"מ תלתא, ש"מ השומע הזכרה מחבירו צריך לנדותו, וש"מ נדוהו בפניו אין מתירין אותו אלא בפניו, וש"מ אין בין נדוי להפרה ולא כלום, הילכך האי דאמר רב תחליפא בר אבימי טוט אסר וטוט שרי לא שני בממונא ולא שני באפקרותא דאי מפייס ליה לבעל דיניה שרינן ליה לאלתר, וכן דעת הרמב"ם ז"ל [בפ"ז הלכ' ת"ת הי"ג] שכתב אין בין נדוי להפרה ולא כלום אלא מנדין ומתירין ברגע אחד, ע"כ. וא"ת א"כ הא דתנו רבנן אין נדוי פחות מל' יום היכי משכחת ליה, אי דמפייסיה לבעל דיניה, הא אמרת טוט אסר וטוט שרי ואפילו לאפקרותא, ואי דלא מפייסיה היכי סגי ליה בתלתין, כיון שעומד במרדו צריך לנדותו, יש שתרצו דה"ק אין נדוי פחות מל' יום, מתחלה בשעת הנדוי מנדין אותו לל' יום לא פחות, ואם ישוב בתוך הזמן מוחלין לו, ואם לא חוזרין לנדותו פעם אחרת, וקא משמע לן דאין חוזרין לנדותו עוד עד שיעבור זמן נדויו הראשון שהוא ל' יום לדידהו, ולדידן ז' לפי סברתי שכתבתי, א"נ איכא למימר לעולם דלא פייסיה ואפ"ה לאח' ל' יום מתירי' אותו שכבר קבל דינו כמי שהוא חייב מלקות שכיון שלקה בין חזר בין לא חזר שוב אין מלקי' אותו ומ"מ דוקא שבא לב"ד שיתירוהו אבל אם זלזל בנדויו ולא חשש בהתירו (מנדין) [מניחין] אותו עד שימות וכשימות סוקלין את ארונו, ע"כ לראב"ד ז"ל, ולדידי קשיא לי ואפי' בא לב"ד היאך יתירוהו כיון דלא פייס בעל דינו, אלא שי"ל דדוקא באפקרותא אמרינן הכי, וכשהלך החכם חוץ למקומו דכיון דהוא לא נדהו אלא לשלשים מסתמא דעתו שיתירוהו אחר עבור זמן נדויו מי שירצה להתירו כיון דהלך לו, הילכך אם בא לב"ד יתירוהו שלא בידיעתו אלא שאם ירצה עוד לחזו' ולנדותו הרשות בידו עד דמפייס ליה, כנ"ל, והר' אשר ז"ל פסק כאביי דלאפקרותא לא שרינן ליה אע"ג דפייסיה לבעל דיניה עד דבתר תלתין.
<h2>דף יז.</h2>
גרסי' בגמ' ההו' צורב' מרבנן דהוו סנו שומעניה, אמ' רב יהודה היכי לעביד, לשמתיה צריכי ליה רבנן, [לא] לשמתיה מתחיל שמא דשמי', א"ל (לרבא) [לרבה] בר [בר] חנא מדי שמיע לך בהא, א"ל הכי א"ר יוחנן מאי דכתי' [מלאכי ב'] כי שפתי כהן ישמרו דעת ותור' יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם הרב דומ' למלא' ה' צבאו' יבקשו תור' מפיהו ואם לאו אל יבקשו תור' מפיהו, שמתי' רב יהוד', לסוף איחלש רב יהוד', אתו רבנן לשיולי ביה, אתא ההוא נמי (בהנו) [בהדי] רבנן, ברחו' ד' אמו', כדחזיי' רב יהוד' אחיך, א"ל לא מסתיי' דשמתי' ההו' גבר' אלא אחוכי נמי אחיך, א"ל לאו מדידך מחייכנא, אלא דכי אזילנא לההוא עלמ' בדיחא דעתאי דאפי' לגברא רבא כוותיך לא חנפי ליה, נח נפשיה דרב יהודה, אמרו ליה רבנן גברא רבא כר' יהוד' ליכא הכא דלשרייא לך, זיל לגבי דרב יהודה נשיאה דלישרי לך, אזל לקמיה, א"ל (אמאי) [לר' אמי] עיין ביה בדיניה, אי מיבעי ליה למישרי שרי ליה, עיין ביה ר' אמי, סבר למישרי, עמד ר' שמואל בר נחמני על רגליו ואמ' שפחה של בית ר' לא נהגו (כן) [רבנן] קלות ראש בנדוייה ג' שנים, יהודה חברינו עאכ"ו, ולאו שרו ליה, נפק בבכי ואזיל, אתא (זיבונה) [זיבורא] טרקיה אאמתיה ושכיב וכו', פי' שהיה חשוד בעריו', ולכך מדה כנגד מדה הוכה באבר תשמי' ומת. ואיכא למידק אשמעתין שפחה של בית ר' אמאי נהגו רבנן נדוייה ג' שנים. ואמאי לא שרו ליה, ומעשה דרב יהודה נמי אמאי לא שרו ליה, כיון דאתי לקמייהו דלישרו ליה, והא אמרי' לעיל [ט"ז ע"א] טוט אסור וטוט שרי בין לאפקרותא בין לממונא אפי' בגו תלתין, ואע"ג דלא פייסיה כיון דחיילה שמתה עליה תלתין יומין שרי ליה אפי' לאביי, כדאית' לעיל, ונ"ל דהאי צורבא מרבנן מ"ה לא שרו ליה, משום דלא עבדי תשובה מעלייתא, והכי מוכח בגמ' דאמרי' דעבד כר' אלעאי הזקן דתניא ר' אלעאי הזקן אומ' אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו וכו', וכיון דבמילי דשמייא הוא, כל כמה דלא חזינא דהדר ביה לא שרו ליה אע"ג דאתי לקמן, ואפי' איכ' גברא דחשיב כרב יהודה, דילמא רב יהודה שמתיה אדעת' דהכי דליקום בשמתיה עד דליהדר, ושפחה של בית ר' שלא נהגו קלות ראש בנדוייה ולא התירוהו מדי שלא ראו ששב בתשובה שלימה ולכך נהגו בו נדוי שמא מחזיק ברשעתו. ואיכא למידק היכי אמ' ר' יהודה היכי אעביד לשמתיה צריכי ליה רבנן, והא קימא לן [לעיל ט"ו ע"א] דמנודה מותר בד"ת, נ"ל דאעפ"י כן רבנן לא בעי למילף מיניה כיון דצריכי למיקם ברחוק ד' אמות, וא"נ כי אמרי' דמנודה מותר בד"ת ה"מ לממונ' ולאפקרות' דאתפקר ברבנן, אבל במילי דשמי' (מחרימי') [מחמירין] ביה דהוי אסור בד"ת, והרא"ש ז"ל פי' דהאי צורב' מרבנן היה חייב חרם, ומ"ה קאמ' צריכי ליה רבנן דקימ' לן דמוחרם לא שונה ולא שונין לו, וראיה לדבר דחרם הוא דטרקיה זבור' ומת כדאמרי' לקמן שנכנסת ברמ"ח אברי', ולי אין צורך לזה, דהא שמתא שהוא הנדוי אמרו מהו שמת' שם מית' ועלה אמרו שנכנסת ברמ"ח אבריו כמו החרם, כי הנדוי והחרם שוים הם, אלא לדברי' מעטי', הילכך מחוורתא כדשנינן מעיקרא דלא בעו רבנן למילף מיניה, דהא אמרי' דאם דומה הרב וכו', ומנודה אינו דומה למלאך ה'. וכתב הראב"ד ז"ל הא דא"ר שמעון ב"ל כשם שנכנסת ברמ"ח אברים כך יוצאה ברמ"ח אברים, דוק' כשחזר בו יפה והתירוהו יפה בדעת נוחה ולא מפני יראה, ואי לא לא, וכן כתב בה"ג, ומסתברא כוותיה, ע"כ לראב"ד ז"ל. ברם צריך את למידע שהמנוד' לעולם בנדויו, אע"ג שנדוהו סתם, וסתם נדוי ל' יום לדידהו, ולדידן ז', אפ"ה לעולם עומד בנדויו עד שיתירוהו, שכיון שחלה עליו קללה או נדוי לעולם עומד עליו עד שיהא ניתר, ואז יוצאה ממנו ומרמ"ח אבריו, דאמר ריש לקיש [כשם] כשנכנסת נכנסת לרמ"ח אברים כך כשיוצאה יוצאה מרמ"ח, כשהיא נכנסת דכתיב [יהושע ו'] והיתה העיר (ההיא) חרם, חרם בגמ'[טרי'] הכי הוו, כשהיא יוצאה דכתי' [חבקוק ג'] ברוגז רחם תזכור, רחם בגמ' הכי הוו.
גרסינן בגמ' ריש לקיש הוה נטיר פרדסא, אתא ההו' גברא אכל תאני, רמא ביה קלא, לא אשגחיה ביה, אמ' להוי ההוא גברא בשמתא, אמ' ליה אדרבה להוי [ההוא] גברא בשמתא, אם ממון נתחייבתי לך נדוי מי נתחייבתי לך, אתא לבי מדרשא, אמרו ליה שלו נדוי שלך אינו נדוי, מאי תקנתיה, זיל לגביה דלישרי לך, לא ידענא ליה, זיל לגביה ר' יהודה נשיאה דלישרי לך, דתניא נדהו ואינו יודע מי נדהו ילך אצל נשיא ויפר לו נדויו. הרי שלפי שהראשון רצה לנדות שלא כדין אמרו שהנדוי הב' נדוי, מכאן מבואר שהמנדה מי שאינו ראוי לנדות חייב נדוי. ואיכא למידק אשמעתין, אמאי לא הוי ההוא גברא דהוה אכיל תאני חייב נדוי, והא ריש לקיש רמא ביה קלא ולא אשגח ביה, וק"ל דמנדין אגזילת ממון, ויש שתרצו דההוא פרדסא לא הוה מריש לקיש, דהא לא אמ' נטיר פרדסיה, אלא פרדסא דאחריני הוה, וא"כ לא הוה לריש לקיש לנדויי אע"ג דהוה חייב ממון עד דאתו בעלי', ושמא במצותם היה עושה או יפרע כרצונם, ואע"ג שהוא היה ב"ד לא הוה ליה לנדויי' עד שיבאו בעלי', ועוד נ"ל דפרדסיה דידיה הוה, ואפי"ה לא עביד אניש דינא לנפשיה עד דאזמיניה קמי אחריני לדינא, ועוד י"ל דהא קימא לן [לעיל ט"ז ע"א] דאין מנדין לאלת' עד (שיתנו) [שיתרו] בו שני וחמישי, ובתוספות תרצו דודאי כשרוצה ללקוט אם נדה אותו הרשו' בידו, משום דההיא שעתא גזלן הוא, אבל הכא נדהו אחר שלקט, וההוא שעתא ממונא הוא חייב לשלם ואין עליו נדוי. וכתב הראב"ד ז"ל דאמרי ליה לריש לקיש שלו נדוי אם ממון נתחייב לך נדוי מי נתחייב לך, מפני שלא היתרו תחילה שלא יאכל, שמא היה סבור אותו האוכל שהן עומדות לימכר, והיה מחשב כמה אוכל וכמה יפרע, ואלו היה כך לא היה שם איסור, ועל כן כשנדהו בלא התראה שלא כדין עשה, וזה שחזר ונדהו יפה עשה, אבל אם התרה בו והודיעו שאינו עומד למכירה ואינו רוצה שיאכל, והוא היה אוכל על כרחו, זה חמסן הוא, ואע"ג דקא יהיב דמי, ומי שהוא חמסן מעוברי עבירה [הוא] וצריך לנדותו עם כל זה. ומכאן משמע דאין מנדין אלא לאחר התראה, ומכאן יצא דין א' לנו שמעולם אין מנדין שום אדם אלא לאחר התראה, ונ"ל דדוקא כי האי גוונא דאנן לא ידענא כוונתו אם היה דעתו לאכול או לפרוע, אבל בני אדם שעושין אי זה דבר וידוע כוונתם שהיא לרעה אין צריכין התראה, וא"כ בני אדם הבורחים בהחבא מהקהל לפטור עצמם ממסים אינם צריכין התראה, דמותרין ועומדין הם, ובודאי שכל כוונתם כשבורחין בהחבא לגזול הקהל, וע"כ מנדין אותם לאלתר, ואי אתו וצייתי לדינא מתירין אותם לאלתר, כנ"ל, ויש חולקין, וכן נהגו שמעולם אין מנדין אותם אלא לאחר התראה, ברם צריך את למידע דאיניש שנדוהו מפני שלא צייתי לדינא כיון שאמר צייתנא לדינא מתירין נדויו, דגרסי' בפ' הגוזל זוטא [ב"ק קי"ג ע"א] האי מאן דנקיט פתיחא עילויה על דלא אתי לדינא [עד דאתי לדינא] לא קרעינן לפתיחא, פירוש שטר הנדוי, על דלא ציית לדינא, פי' שאמרו לו צא תן לו ולא נתן לו והיה לו פתיחא, כיון דאמר צייתנא לדינא קרעי' לפתיחא, ודוק' למ"ד לא צייתנא, אבל למ"ד לא אתינא, אעפ"י דאמ' אתינא לא קרעי' עד דאתא, וטעמ' דמילתא משום דלפריעה כאנוס הוה, דילמ' לית ליה, הילכך כיון דאמר פרענא קרעי' ליה לפתיח', דמעתה לאו מורד הוא, אבל באומ' אתינא, הא אי לאו מורד הוא מצי למיתי, והילכך עד דאתא לא נפיק מכלל מורד, ומ"מ קודם שיתירו אותו יפרע שכר הסופר אם כתבו ליה שטר מנדוי, וכן כת' הר"מ ז"ל (בפ"א) [בפכ"ה ה"ח] מהלכות סנהדרין מי ששלחו לו ב"ד לבא ולא בא, (מתירי') [מנדין] אותו מיד וכותבי' עליו פתיח' ונותן שכר הסופר ובעת שיבא קורעי' הפתיחה, כתבו עליו פתיח' מפני שלא קבל הדין כיון שאמ' הריני מקבל הדין קורעין הנדוי. ומ"מ שמעי' מינה דהא דרי' לקיש שהמנדה את חברו שלא כדין הוה ראוי בנדוי, והילכך אם א"ל חבריה אדרבה להוי ההו' גברא בשמתא, הוא אינו בנדוי, אבל חבירו המנדה ראשון בנדוי, כיון דקא בעי לנדותו שלא כדין, היה ראוי לנדוי והילכך כשהלה אומר לו אדרבה להוי ההוא גברא בשמתא חל עליו הנדוי, ואע"פ שיהיה השני עם הארץ, אבל אם הראשון ראוי לנדוי ונדהו ואמר ליה הלה אדרבה להוי ההוא גברא בשמתא, ראשון בנדוי, שני אין בדבריו כלום, דלמה יהא בנדוי, כיון שהראשון היה ראוי לנדותו וכדין נדהו, כשאומר לו השני אדרבה אינו כלום, וממה שאדם שאינו חייב נדוי שנדוהו אין זה נדוי, דאי לא כשהראשון בר נדוי וחזר ואמ' אדרבה למה אין בדבריו כלום, אלא ש"מ דטעמ' דמילת' הכי הוא, דכל זמן שהראשון אין ראוי לנדותו ונדהו, שני ראוי לנדוי, דקא בעי לנדות חברו שלא כדין, הילכך כשהלה אומ' לו אדרבה חל עליו הנדוי, אבל כשהראשון מנדה כדין, אע"פ שהלה מנדהו ג"כ, ה"ל שלא כדין, וליתא כאן נדוי, אלא א"כ היה ת"ח ואז צריך לנהוג נזיפות לנפשיה מפני כבודו, כך נ"ל וראיתי לרב ר' מנחם ז"ל מי שנדה שלא כדין נדויו נדוי וצריך התר או שינהוג שלשים, ואם א"ל אחר אדרבה עליך יחול אף עם הארץ לחכם, נדויו של שני נדוי ושל ראשון אינו נדוי, וצריך הראשון היתר או מן המנדה או משכנגדו, ואם אינו יודע מי הוא ילך אצל נשיא, אבל מי שנדה מן הדין הן לסבה הן לכבודו וא"ל האחר עליך אדרבה אין נדויו של שני חל כלל, ולא נתבררו לי תחלת דבריו, משום דמשמע שדעתו שאם לא אמ' אדרבה הראשון הוא מנודה, ודברים מתמיהים הם בעיני דכיון דאינו בר נדוי הראשון אין חל עליו הנדוי, וגמ' להכי נקט דאמ' אדרבה דלאשמעינן דאע"ג דשני לא הוציא לשון נדוי אלא אדרבה, וה"ל למימר כיון דראשון לאו בר נדוי הוא האי דאמ' אדרבה לאו כלום הוא, קמ"ל דאדרבה משמע לשון נדוי אע"ג דלא הוי בר נדוי כלל, ומ"מ שמעי' מהכא דמי שעבר עבירה שראוי לנדותו מן הדין ועמד איזה איש ואפי' א' מעמי הארץ ונדהו נדויו נדוי, כיון שראוי לנדותו, אבל איזה איש שינהג שררה לעצמו או מתוך ממונו או מתוך יחסותו בלא תורה ועבדו ליה איזה זילותא, לא יכול לנדויי משום כבודו, דדוק' תלמיד או חכם אמרו, שתורתן אומנותם, אבל מי שאינו בן תורה לא, הילכך אם נדה ואמר ליה חבריה אדרבה, שלו אינו נדוי, של חבירו נדוי, כן נ"ל. גרסי' בגמ' [י"ז ע"א] אמתיה דר' חזיתיה לההוא גברא דהוה קא מחי בנו גדול, א"ל להוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול, דתנא דבי ר' ישמעאל ולפני עור לא תתן מכשול במכה בנו גדול הכתוב מדבר, ומכל מקום גדול לא איקרי בהאי ענינא אלא עד עשרין ותרתין שנין או עשרין וד' כדאמר במסכת קידושין [ל' ע"א] ידך על צוארו דברך משיתסר ועד עשרי' ותרתין שנין ואמרי לה מתמניסר עד עשרי' וד'. ירושלמי פ' ואלו מגלחין [ה"א] העושה דבר שלא כשורה צריך נדוי, דחדא אמתא מן דבר פטי הוה עברה קמיה חדא כנסתא, חמת חד ספרא מחי חד מינוקא יתר מן צורכיה, אמרה ליה יהוי ההוא גברא מוחרם, אתא [ל]ר' אחא אמ' ליה צריך את חשש על נפשך, הדא אמרה העושה דבר שלא כשורה צריך נדוי. ברם צריך את למידע דכי אמרינן לעיל שמנדין לעושה מלאכה כשיש מת בעיר, דוקא כשאין שם חבורות, דאמרינן בפ' ואלו מגלחין [כ"ז ע"ב] שמע קל שפורא דשכבא, חזה הנך אנשי דקא עבדי עבידתא, אמ' להוו ההוא גברא בשמתא ולאו שכבא איכא במתא, אמרו ליה חבורתא איכא במתא, א"ל אי הכי שרי (לנו) [לכו].
כיצד הוא הנדוי, אומר פלוני בשמתא או פלוני מנודה, והחרם אומר פלוני (מחורם) [מוחרם], ואם החרימוהו בפניו אומרין פלו' זה מוחרם או פלוני זה ארור, דלשון ארור בו אלה בו שבועה בו נדוי. ואב בית דין שסרח אין מנדין אותו, אלא אומר [לו] הכבד ושב בביתך, כלומר מחול על כבודך ושב בביתך, או עמוד כאדם שיש לו כובד בראש, שיושב בביתו, דמשום כבודו אין מזכירין לו לשון חרם ונדוי, ואין מבזין אותו בפרהסיא, שנאמר [הושע ד'] וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה, כסהו כלילה. מר זוטרא חסידא כי קא מחייב צורבא מרבנן שמתא, ברישא משמית נפשיה והדר משמית לדידיה, וכי הוה אזיל לאושפיזה שרי לנפשיה והדר שרי לדידיה, יש שדקדקו מכאן [שהמנודה] יכול לנדות, כהא דמר זוטר' משמית נפשיה והדר משמי' בר בי רב, ויש שהיו רוצין לחלק, דדוקא מנודה כי האי שאינו חייב נדוי, אלא שמשום כבודו של צורבא מרבנן היה מנדה עצמו, אבל מנודה שהיה חייב נדוי לא, ואינו נראה שלא נפקע כחו בכך אם הוא ראוי לכך, ומכל מקום כתבו שהמנודה אינו ראוי להתיר עד שיותר הוא, דהא מר זוטרא שרי לנפשיה והדר שרי לבר בי רב, וזה מן הראוי, אמנם לעכובא לא משמע. אמר רב גידל תלמיד חכם מנדה לעצמו ומפר לעצמו, כתב הרשב"א ז"ל דדוקא היכא דלא הוי בר נדוי, כי הא דמר זוטרא דממידת חסידות בעלמא משום יקרא דבר בי רב הוה משמי' נפשיה, אבל כשנדה עצמו כשהיה חייב נדוי לאו כל כמיניה להתיר עצמו, והרמב"ם ז"ל חולק וסובר דבכל ענין מנדה לעצמו ומפר לעצמו, שכך כתב בפרק שביעי מהלכו' [ת"ת הי"א] תלמיד חכם שנדה לעצמו ואפילו נדה עצמו על דעת פלוני ואפילו דבר שחייב עליו נדוי הרי זה מפר לעצמו, עד כאן. אמר רב פפא תיתי לי דלא משמתיה צורבא מרבנן מעולם, אלא כי מחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד, כי הא דבמערבא ממנו אניגודא (מצורבא) [דצורבא] מרבנן, פירוש להלקותו, ולא ממנו אשמתא, פירוש לנדותו, וכל שכן להחרימו, מפני שהשמתא והחרם ענין חמו', אמרו ז"ל בפרק ואלו מגלחין מאי שמתא שם מיתה, ושמואל אמר שממה יהיה, נכנסת בכל איבריו של אדם, שנאמר [יהושע ו'] והיתה העיר חרם, חרם בגימטריא רמ"ח, וכשיוצאה יוצאה מאיבריו רמ"ח, שנאמר [חבקוק ג'] ברוגז רחם תזכור, רחם בגימטריא הכי הוו.
